<h1>רבינו יהונתן מלוניל — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] אסור לישראל שיעשה שותפות עם וכו', וכ"ש שאסור להשביע בספר פסול שלהם בשעת הלואה.
<h2>דף כד.</h2>
[סנהדרין ל"א ע"א] כל זמן שמביא ראייה וכו', כלומר כשבא בפעם הראשונה לפני ב"ד ודן עמהם וחייבוהו לא היה בידו שטר ראייה לדבריו ולאחר זמן מצא שטר זכותו ומביא לפני ב"ד יכול לסתור את הדין ולא חיישינן לזילותא דבי דינא, אבל אם אמרו לו ב"ד ונתנו לו ב"ד זמן ולא הביא בתוך הזמן ההוא שוב אינו יכול לסתור את הדין לפי שאין מקבלין ראיותיו בין בכתב בין בעל פה. וסותרין את דינו ומחייבין את שכנגדו דמה היה יכול לעשות אם לא מצאם בתוך הזמן שנתנו לו ב"ד וזו היא ראיה ראשונה שנחלקו רשב"ג ורבנן והלכתא כרשב"ג, אבל אם שאלוהו ב"ד יש לך עדים על פה שתוכל להביא מכאן ועד שלשים יום והוא השיב אין לי תוחלת ותקוה בעדים לעולם, אי נמי אמרו לו הבא ראיה דהיינו שטר חתום בעדים והוא השיב אין לי שום שטר ולאחר זמן הביא עדים על פה או שטר אין שומעין לו, שהרי לא אמר לב"ד אחפש אחריהם אלא בפי' אמר שאין לו הילכך חיישי' שמא שכר עדים שיעידו לו על פה או שמא זייף וכתב הוא בעצמו ורשב"ג פליג [גם] בהא וקסבר דמקבלין מיניה וסותרין את דינו לפי שכשאמר אין לי ראיה ואין לי עדים סבור היה שאין לו ואחר כך מצא, וזו היא ראיה אחרונה ובהא לית הלכתא כותיה אלא כרבנן ואין סותרין את הדין.
[סנהדרין ל"א ע"א] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסותר את הדין כל זמן שנמצא עדות על פה או עדות בשטר, וזהו ראיה ראשונה דהלכתא כותיה, ובראיה (ראשונה) [שניה] שפסק בטענת בריא בפני ב"ד אין (לו) [לי] שום ראיה לא בכתב ולא בעל פה שוב אין יכול לחזור בו, דבודאי (שטר) [שכר] עידי שקר או שטר מזוייף הוא, ובראיה שנייה זו לית הלכתא כותיה דרשב"ג.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ל"ג ע"א] דיני ממונות מחזירין וכו', ורמינהי דן את הדין וכו', מה שעשה עשוי אלמא לא הדר דינא, ושניהם אין נפסדין כלל אלא ב"ד לחודיה יפס[י]ד, ומשני כי קתני מחזירין בשאינו מומחה דכיון דאינו מומחה לא נקרא דיין הילכך הדר דינא בין לזכות בין לחובה אלא היכא דהוו מומחה דמתקרי דיין מצי למימר מי שיצא זכאי על פיו מב"ד מומחה יצאתי זכאי שוב לא אדון לפני אחר הילכך לא יהיו אחד מבעלי דינין נפסדין כלל אלא הדיין שטעה יפסיד. (בתמיהא) מומחה משלם [בתמיהה], והא קתני אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם כלומר אלא הדר דינא, ומשני לא קשיא וכו', הילכך מומחה שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין פטור מלשלם דמילתא דלא שכיחא היא הילכך לא קנסינן ליה לשלם מביתו אלא אמרינן הדר דינא, אבל בדיין מומחה שיש גדול ממנו דשכיחא דטעה הילכך דינא הוא שיפסיד משלו אבל בעל דין שיצא זכאי לא יפסיד כלל דהא על פי גברא דמתקרי דיין יצא זכאי, ושכנגדו נמי לא יפסיד שהרי הדיין משלם לו כן מתפרש לדעת הרב אלפאסי ז"ל, אבל אין רבני צרפת מפרשין כן.
וקימא לן כרב חסדא וכו' [סנהדרין ל"ג ע"א], וכולהו חמשה בבות אשר חיבר הרב אלפאסי ז"ל כולם מפורשים למבין על הדרך שהתחיל לפרש כאן במומחה כאן בשאינו מומחה, אלא שהרב ר' אפרים ושאר הרבנים ז"ל מפרשים כל ההלכות אלו בענין אחר.
[סנהדרין ל"ג ע"א] בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה דנשא [ונתן] ביד, כלומר שלקח משכון בידו ונתנו לבעל דינו, והילכך חשבינן ליה כגזלן ומשלם מביתו, אלא זיכה את החייב, כלומר מאי קא עביד הרי אין שם אלא דיבורא בעלמא שאמר לו פטור אתה, ומשני אין משכחת לה כגון שהיה המשכון ביד התובע וכשזיכה אותו נטל המשכון מידו והחזירו לנתבע, וכן בטימא את הטהור, כל כך היה פשוט לו שטמא היה שטימא אותו בידים בשרץ שהיה בידו, או שהיה לבוש בגדים טמאים ונגע בבגדיו באותן הפירות, וטהר את הטמא נמי כל כך היה פשוט לו שטהורה היתה זאת התרומה שנטלה בידים וערבה עם תרומות אחרות ונמצא שטימא אותם בידים הילכך ישלם מביתו.
[סנהדרין ה' ע"א] כגון אנא דגמירנא שקבלתי שמועות על הדינין מרבותי, וסבירנא דיודע אני להוסיף ולהשיב טעמים מדעתי, ונקיטנא רשותא מבי דינא לדון ואם אטעה בשיקול הדעת שאהיה פטור מלשלם ויעמוד הדין במקומו כמו (שפסל) [שפסקתי] אותו דייננא דינא ביחידי ולא הדר דינא כלל, אבל אי לא היו כל אלה שלש מדות דיניה לא דינא והדר דינא לגמרי, או דילמא בב' מדות שגמיר וסביר נקרא מומחה (מ)[ל]רבים ומפטר מלשלם וקם נמי דינא. אי את קרית להו כגון מי שמשתדל (תחילה) [מאיליו] לשים שלום בין שנים שנתעצמו זה עם זה בדיני ממונות, זיל שלים דהא לא קבלוך עליהו כלל שיעשו כדבריך בין לדין בין (לטענה) [לטעות], ואי אינהו קרו לך לא תשלים, דהא קבלוך עליהו שהרי פייסוך שתדון (בפניהם) [ביניהם] שהיה ניכר להם דגמיר וסביר את ועל מנת כן עשו שיקבלו דין שלך כפי שיראוך מן השמים ש"מ דלא בעי נקיט [רשותא] מב"ד כיון דגמיר וסביר.
[סנהדרין ה' ע"א] וכי טעי כלומר בשיקול הדעת [ליפטר ולא] לישלם מביתו ולא להדר נמי דינא שאם טעה בדבר משנה לא מהני ליה רשותא והדר דינא לגמרי ולא לישלם כלל לפי שאין בדינו ממש ולא מיקרי דין כלל, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא ואע"ג דגמיר ולא סביר יועיל לו רשות הנשיא כאלו הוה גמיר וסביר. והני מילי דמהני רשותא מבי נשיא, מהכא להכא, מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל, ומהתם להתם ומנשיא ארץ ישראל לדינין שעושה בארץ ישראל, ומהכא להתם דיותר שוה הריש גלות דבבל מנשיא דארץ ישראל שריש גלותא הם לגמרי מבית דוד הזכרים, והלל שממנו נשיאי ישראל היו מבנות דוד, וכן הוא אומר לא יסור שבט מיהודה... אלו נשיאים שבארץ ישראל שמלמדין תורה ברבים, ושבט עדיף ממחוקק.
